לא קל להיות גיבור-על: תהליך הכתיבה

במפגשים עם ילדי גן, בגנים ובספריות, אני מספרת להם איך התחלתי לכתוב את הסיפור הזה.

איך התיישבתי בסלון, מול טלוויזיה דוממת, כי זה החדר המואר ביותר בבית, ולפעמים אני צריכה אור, שיזכיר לי את העולם, וכתבתי כך:

קשה להיות גיבור על.

בלילה אני חייב לישון רק ככה.

תנוחה של גיבור על בתעופה – שתי ידיים שלוחות לאורך הכר, אגרופים קפוצים, גוף ישר. משקפי הראייה שלו ליד המיטה.

בשום אופן לא ככה

תנוחה נינוחה יותר, ציור נוסף של הדמות באותו עמוד

או ככה.

תנוחה נוספת, נינוחה, גוף מקופל, ציור שלישי באותו עמוד

אחרת אקום בבוקר ולא אצליח לעוף.

וזה בדיוק מה שקרה לי היום בגן.

הציטוט הזה הוא מתוך הכפולה הראשונה של הסיפור בגרסתו הראשונה. הגרסה הסופית והמאוירת – עם איוריה הנהדרים, האהובים עלי כל כך, של מאיה שלייפר – נראית כך:

%d7%a7%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%a7-%d7%9c%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa_0

זו דוגמה קטנה, אבל היא מבהירה שני דברים עיקריים:

הטקסט הקצר של הספר הזה עבר שינויים רבים. מניסיוני, ככל שהטקסט קצר יותר, כך נשקלת כל מילה במשך זמן רב יותר. האם כדאי לכתוב "ככה" או "הזאת", האם…

העניין השני קשור לאיורים:

אני לא יודעת לצייר, אבל כשאני כותבת ספר ילדים אני רואה לנגד עיני את האיורים. ובעיקר, אני חושבת על הילדים היושבים, כך אני מקווה, בחיק הוריהם ורואים ובוחנים היטב את הציורים בזמן שהם שומעים את קול ההורה המקריא להם את הסיפור.

הם לא חולפים על האיור ביעף, הם קוראים אותו לעומק בקריאה סימולטנית – טקסט (הנשמע באוזן) ותמונה (בעיניים) גם יחד. תהליך הקריאה המורכב הזה, שמבוגרים אינם חווים אותו עוד, מחייב בעיני גם כתיבה המורכבת מטקסט ותמונה.

זו הסיבה שאפשר לראות בעמוד לדוגמה שהבאתי כאן כבר בהתחלה איך אני רואה את האיור המלווה את הטקסט. אני מניחה שמאיירים מעדיפים חופש מוחלט בבואם לתת פרשנות איורית לטקסט. אבל הדבר אינו אפשרי בפיקצ'ר בוק מן הסוג הזה (לצערי, אין למונח חלופה עברית הולמת), משום שהמשמעות עולה, במכוון ומראש, מן הפער שבין הטקסט לאיור.

הנה בדוגמה כאן:

%d7%a7%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%a7-%d7%9c%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa_0

הסיפור המילולי הוא מונולוג של ילד המשחק-מדמיין-מאמין שהוא גיבור-על, ואילו הסיפור הוויזואלי הוא ילד, די בודד, המשחק בכל כוח הדמיון שלו ומוצא לו אושר בדרכו.

במפגשים עם הילדים אני מספרת להם לא רק על הרגע שבו התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, אלא על המחשבה שהובילה אותי אליו, שקצת קשורה לבן שלי, שכמו ילדים רבים אחרים בגיל הגן מדמיינים שהם גיבורי על.

אני כותבת "מדמיינים" אבל הם – כמו הגיבור – מאמינים, משוכנעים, פועלים ואולי בעיקר משתוקקים – להיות גיבור העל הזה, שיכול לעוף, לו רק יצליחו לישון בתנוחה הנכונה, או לאכול את המאכל הנכון או, סתם, פשוט ללבוש את הגלימה שאמא קנה, ואפילו – את המגבת הישנה שהיא נתנה.

הספר זכה בפרס רמת גן למצוינות ספרותית, והוא משתתף במצעד הספרים תשע"ז.

זה הפוסט האחרון בבלוג הזה.

פוסטים חדשים ועדכונים יעלו מעתה באתר הוצאת כנפיים.

נתראה שם.

%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%95-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92