"מלחמת השוקולד" של רוברט קורמייר הוא לא רק דוגמה להפעלת צנזורה מתמשכת בארצות הברית על ספרי ילדים ונוער, הוא גם הוכחה מצערת נוספת לקשיי ההתקבלות של ספרים קלאסיים שפורסמו בעברית באיחור.
חודשים אחדים לפני מותו נאלץ רוברט קורמייר להתמודד שוב עם צנזורים מטעם עצמם. זה היה ביוני 2000, 26 שנה אחרי ש"מלחמת השוקולד" ראה אור, וקורמייר, אז בן 75, כבר הרגיש עייף. יותר מדי שנים הוא נאלץ להתמודד עם הורים ואנשי חינוך שניסו להחרים את הספר שלו ולמנוע מבני נוער לקרוא בו. באחד הראיונות אמר אז, כמעט בייאוש, "כתבתי ספר, מדוע אני צריך להסביר אותו?"
אלא שהפעם זה קרה כמעט בביתו. הורים מלנקסטר, הסמוכה לעיירה הקטנה לאומינסטר במסצ'וסטס, שבה חי כל ימיו, דרשו להסיר את הספר מרשימת הקריאה של כיתות ח', בטענה שאינו הולם את גילם. כמו בכל המקרים האחרים, גם הפעם הם ביקשו למנוע מילדיהם להתוודע אל דמויות שמנבלות את פיהן (הם אפילו ספרו ומצאו 171 קללות בדיוק), לקרוא על מעשי אוננות ואלימות, ולשקוע בתיאורים החושפים את צדם האפל, השטני כמעט, של אנשי הכנסייה. אולם בעיקר הם סירבו לתת להם לגלות את תמונת העולם המדכאת וחסרת המוצא כל כך, העולה מן הספר.
רונית רוקאס 