אם נותרים בתחום ספרי הילדים, שמעזים להיות מינימליסטיים בתקופה שבה הכל בומבסטי ולא נותן מנוחה, ראוי להפנות תשומת לב לספרה של מיה סביר, "אילן והדבר שנעלם" (הוצאת עם עובד). הספר, שמתאים לראשית קריאה, מספר על אילן, ילד בכיתה ג', שלא יודע איך לשמור על מחשבה שלא תלך לו לאיבוד. הוא רוצה להזמין את טלי לשבת לידו על הספסל כדי שיוכלו להביט בגזע עץ, ומוצא את עצמו מבטל כל פעילות וכל אינטראקציה עם חברים ובני משפחה, העיקר לא להפסיק לשנן את המחשבה הזאת, שלא תיעלם כמו שקרה לו אתמול.
בדומה לספרו החדש של סמי מיכאל לילדים, "אותיות הולכות לים", גם הספר הזה מדגים את כוחה האמיתי של הקריאה, ובמקרה זה גם הכתיבה. אולם בניגוד לספרו של מיכאל, סביר נמנעת מכל סוג של דידקטיות, הדמויות שלה מעניינות יותר, והיא מצליחה לגעת בעולמן הפנימי – נגיעות דקות ורגישות.
הספר מעוצב כמחברת – לא רק בשל ההחלטה לצייר שורות על הדפים, אלא גם בגלל האיורים המיוחדים של מיכל בוננו, שכמו נעשו בעט, בדומה לציורי ילדים במחברת בזמן השיעור. העיצוב הזה, הרומז אל הפתרון שמצא אילן לבסוף למחשבה החמקמקה שלו, הופך את הספר כולו למין מחברת של ילד, אולי אפילו המחברת של אילן, הגיבור.
"אילן והדבר שנעלם" מאת מיה סביר. איורים: מיכל בוננו. הוצאת עם עובד
רונית רוקאס 