בריאן סלזניק כתב את "התגלית של הוגו קברה" כיצירה ספרותית, אבל חשב כל הזמן על הקולנוע. הוא כתב על ראשית הקולנוע ועל דמותו של היוצר ז'ורז' מלייס, והשתמש בספרות ובאיור כדי לחקות באמצעותם יצירה קולנועית. מאוחר יותר בא סקורסזה וביים את היצירה הספרותית שכתב סלזניק לסרט בתלת ממד. סרטו של סקורסזה, "הוגו", כמו הספר שעל פיו נעשה, הוא יצירה חוצת גילים. במקור גם הספר וגם הסרט מיועדים לילדים בני תשע ומעלה, אבל – למרות אי אילו הסתייגויות – גם מבוגרים יוכלו להעריך אותם.
הספר של סלזניק ראה אור בארצות הברית ב-2007, ובארץ שנה אחר כך, בהוצאת כתר, בתרגום נפלא של מיכל אסייג. עם צאת הסרט לאקרנים הוא רואה אור שוב, בעטיפה חדשה. בתחילת הספר, מבקש המספר לקרוא אותו כסרט. זוהי בקשה קצת משונה, אבל סלזניק בהחלט מוכיח שזה אפשרי. "עוד לפני שתהפכו את הדף", הוא כותב, "אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל. על המסך עוד מעט תזרח השמש, ואתם תתקרבו אל תחנת רכבת בלב-לבה של העיר". השנה היא 1931, העיר פריז, והגיבור הוא ילד, הוגו קברה. "ראשו מלא סודות, והוא מחכה שהסיפור שלו יתחיל".
עכשיו קורה משהו מפתיע. אני לפחות לא נתקלתי בכך קודם לכן בספר המיועד לקוראים בגיל הזה: לאורך עמודים רבים סלזניק ממשיך ומספר את סיפורו של הגיבור בתמונות עשויות בעפרון, בשחור-לבן-אפור. התמונות מוקפות במסגרת שחורה, שתמשיך ותסגור את כל עמודי הספר, כאילו היינו נתונים בתוך חשכת אולם הקולנוע. ציור אחרי ציור, ובעצם פריים אחרי פריים, שבהם נראית השמש עולה על פריז ומגלה את הוגו קברה, הגיבור, כשהוא מהלך בתחנת הרכבת הצפופה ומגיע אל ביתו הנמצא בתוך קירות התחנה – ביתו של הדוד מכוון השעונים. והציורים ממשיכים, ועדיין לא מלווה אותם ולו מילה אחת, והוגו נראה בהם בולש אחר דוכן הצעצועים בתחנה ואחרי בעל המקום, זקן הפוקח חצי עין חשדנית. רק בעמוד 56, באמצע ההתרחשות, מופיעות המילים הראשונות שלאחר ההקדמה: "ממקום מחבואו שמאחורי השעון יכול היה הוגו לראות הכול".
המשכו של הספר הזה, שנפרש על פני 540 עמודים, משתמש באיורים ובטקסט בזה אחר זה, אף פעם לא במקביל. זה ממשיך את זה, במין סרט העשוי דימויים ויזואליים וטקסטואליים, שיחד יוצרים יצירה חד-פעמית, המגוללת את סיפורו של הוגו, יתום שאיבד לפני חודשים אחדים את אביו השען, ונלקח על ידי דודו השיכור אל התחנה. מאז שהדוד נעלם, הוגו ממשיך לכוון את השעונים הרבים לבדו. במקביל הוא מנסה לפצח את חידת הרובוט שהותיר אביו אחריו, כמין סוד או מסר, כך הוא מקווה, שיבהיר לו מדוע נשאר בודד בעולם. בזכות הרובוט הזה – שהוא בעצם סוג של בובה ממוכנת – הוא זוכה להכיר את איזבל ואת הסנדק שלה, ז'ורז' מיילס. מיילס הוא בעל דוכן צעצועים ובעבר היה מראשוני יוצרי הקולנוע. לבסוף מצליח הוגו למצוא לעצמו בית ואף ייעוד.
ספרו של סלזניק משתמש בדימוי של מכונות באופן מעניין למדי – הרובוט הקדמוני שברא מיילס, השעונים שהוגו מתקן, הם סוג של מטאפורה חיובית לעולם. הוגו תופס אותם כבעלי תכלית, כשכל פרט נמצא בהם לא במקרה. באופן דומה, הוא מבקש למצוא את התכלית לחייו שלו, בלעדיה אין טעם – כפי שאפשר לראות בדמותו של מיילס שוויתר על הקולנוע ועתה הוא מוכר מיואש של צעצועים. כשאדם מוותר על הייעוד שלו, הייעוד האחד שלו, הוא חוטא לעצמו. הוגו לא יעשה דבר כזה, והוא גם יעזור לאחרים סביבו למצוא את מקומם ותפקידם בעולם. הרעיון הזה מעניין למדי, בעיקר משום שהאמנות נוטה כמעט תמיד ליצור מהמכונות המקיפות אותנו מטאפורה כמעט דמונית לחיים שלנו, והנה כאן המכונות הן מטאפורה חיובית ויפה. אולי כי בזכותן קיימת גם אמנות הקולנוע, שעומדת במרכז הספר הזה.
היצירה של סלזניק, כמו היצירה של סקורסזה אחריו, היא בראש וראשונה הומאז' לימי ראשית הקולנוע – לא רק בסיפור עצמו, אלא באופן שהוא פורש אותו, כשילוב מעניין של טקסט וציורים. יש בו גם משהו ראשוני וחלוצי בהחלט, בשימוש שהוא עושה בציור, כבעל תפקיד שווה זכויות בטקסט ספרותי שאינו מיועד לילדים קטנים. אבל אולי דווקא בשל המשקל השווה כמעט שסלזניק מקנה לציור ולטקסט, קשה שלא להתעלם מהאיכויות המשתנות שלהם. סלזניק הוא צייר מוכשר, אבל הוא מספר מוכשר פחות. הדמויות שלו, ובראשן הוגו, איזבל ומיילס, אינן דמויות של ממש, הן סקיצות. קשה לגעת בהן וקשה לאהוב אותן ממש. וכאן אולי אפשר להתנחם בסרטו של סקורסזה, שבו לפחות הוגו מקבל נפח של ממש.
"התגלית של הוגו קברה" מאת בריאן סלזניק. מאנגלית: מיכל אסייג. הוצאת כתר
רונית רוקאס 