ויכוחים בין הורים לילדים בחנויות ספרים הן עניין נפוץ יותר מכפי שאולי נדמה. בדומה לבעיות נוספות גם הן נובעות, בחלקן לפחות, מהמבצעים בשתי הרשתות. בדרך כלל זה הולך ככה: הילד רוצה את "יומנו של חנון" או אחד מספרי "קפטן תחתונים", "בון" או "נייט", וגם את "הקמע – שומרת האבן" של קאזו קיבואישי. ההורה בודק אם הספר נכלל במבצע, ואם איתרע מזלו והספר נמכר במחיר מלא הוא כמעט תמיד מסרב. מילא אם זה היה ספר רגיל, זאת אומרת כזה עם יותר טקסט מתמונות, אבל מה פתאום שאני אשלם מחיר כזה בתמורה לספר עם כל כך הרבה תמונות שאתה גומר ברבע שעה?
היחס של מבוגרים אל המדיום – וקומיקס הוא מדיום, צריך להדגיש, לא ז'אנר – היה תמיד יחס אמביוולנטי. למעשה, אם הקומיקס היה מגיע אלינו קודם, ולא באיחור מאוד לא אלגנטי שבו הזדחל לכאן מארצות הברית ויפן, אפשר להניח שהיה נתקל באותה סערה וזלזול שעורר בקרב הורים ואנשי חינוך בחו"ל. אצלנו, בשל האיחור, התגובות אולי מתונות יותר, כי לפחות הילד קורא סוף סוף בתקופה שקשה במיוחד לגרום להם לעשות את זה. אבל גם אם התגובות מתונות (לפחות כשהספר נמכר במבצע, כאמור), קשה להניח שהזלזול נעלם לגמרי. זה הרי לא ממש ספרות, זה רק מין ממתק שהם רשאים לצרוך באופן זמני עד שיתחילו לאכול אוכל בריא.
מכיוון שבארצות הברית הקדימו אותנו בכמה עשרות שנים, הספיקו אנשי החינוך שם לרכך את גישתם למדיום. הם גילו את יתרונותיו: הקומיקס הוא גורם משיכה רב עוצמה בקרב ילדים, במיוחד אלה שלא יסכימו לגעת בשום ספר אחר. הוא אהוב במיוחד על בנים, שמחקרים מצביעים שהם קוראים פחות, הרבה פחות, מבנות; והוא גורם להם לקרוא, לראשונה לפעמים, מתוך הנאה ורצון של ממש. קריאה מתוך הנאה, שבוודאי אינה משהו שמטפחים במערכת החינוך שלנו, היא על פי מחקר של אונסק"ו המנבא הטוב ביותר להצלחה בלימודים.
בשנים האחרונות הולך ומשתנה גם היחס אל הקומיקס כמדיום פשוט – ואפילו פשטני – בזכות רומנים גרפיים מורכבים, בעיקר למבוגרים, אך גם לילדים ונוער. ביניהם סדרת "בון", שרואה אור בהוצאת כנרת, ו"הקמע" של קיבואישי שהצטרף אליה בעברית (הוצאת כתר). אין דמיון גדול בין "יומנו של חנון" ו"נייט", למשל, לבין "בון" ו"הקמע". היצירות האלה עושות שימוש שונה בקומיקס כדי לספר סיפור. ה"חנון" ודומיו משתמשים באיורים בעלי קו קומיקסי בשחור לבן ובעיקר בהומור, הן באיורים והן בטקסט; "בון" ו"הקמע" הם ספרי קומיקס קלאסיים יותר, גם במבנה שלהם ובאופן הפריסה של הסיפור בתמונות ובטקסט.
"הקמע", שמיועד לבני תשע ומעלה, נפתח באופן טרגי. ולמען האמת, המשכו טרגי לא פחות, או כפי שאמר בני המתבגר, שקרא את הספר לפני – בלע אותו יהיה נכון יותר – ההורים שלה מתים, שניהם, בתוך עשר דקות. הוא התכוון, כמובן, למספר העמודים, אבל "הקמע", כמו רומנים גרפיים אחרים, שואב מתחומי מדיה רבים. ספרות, כמובן, אבל גם סדרות טלוויזיוניות וסרטי קולנוע ומשחקי מחשב, כמו במקרה הזה. ואגב, אם כבר התחלנו בספוילר, אז כדאי לדעת שהוא היה מוטעה במכוון. לא גיליתי כלום, בינתיים, פרט לכך שהספר – כמו משחקי המחשב שהוא שואב מהם או סדרות המנגה – רווי באלימות. אבל יש בו גם עצב של ממש וקושי של שני ילדים, גיבורי הסדרה המצוינת הזאת, שיוצאים למסע מפחיד ביקום מקביל לשלנו כדי למצוא את אמא. הקומיקס, כך נראה, תפס את מקומם של סיפורי המיתולוגיה והמעשיות, ובדרכו הוא מתמודד עם הפחדים הכי גדולים. בהתאם למדיום, ולעולמות שממנו הוא שואב, גם הסביבה שהיא נאלצת להתמודד איתה בלתי אפשרית באותה המידה – מפלצות חשופות שיניים, שדים מטילי אימה ותנאי קרקע כמו בכוכבים רחוקים.
הגיבורים האלה, ובראשם אמילי, שומרת האבן רבת העוצמה, הם אחת הסיבות הטובות לקרוא את הספר הזה – לצד ציורים יפים ומורכבות שנקלטת לאט. אמילי היא מסוג הגיבורות, שאפשר לפגוש לא מעט כמותה באחרונה בספרות המתורגמת (בספרות המקור זו עדיין דמות נדירה): היא נועזת, אסרטיבית, אמיצה ועשויה לבלי חת. פעם היו רק בנים כאלה. עכשיו, לא יאומן, מתברר סוף סוף שהבנות לא פחות טובות. לו אחיה היה גדול ממנה, סביר להניח שהיה לוקח ממנה את תפקיד המושיע. אבל הוא צעיר, וזקוק לתמיכה, לאומץ ולתושייה שלה, שניתנו לה במנות גדושות מדי.
"הקמע – שומרת האבן" מאת קאזו קיבואישי. מאנגלית: דנה זייברט. הוצאת כתר
רונית רוקאס 